דעת הקהל הישראלית בנוגע לסטטוס הסופי של השטחים שהושגו במהלך מלחמת ששת הימים משתנה ללא הרף. שינויים אלה מהווים תגובות ישירות למלחמות השונות ולאלימות הפנימית המתרחשות.
למרות שבעקבות מלחמת 1967 דעת הקהל הייתה מגוונת, רוב מכריע של המדינה תמך בשימור השטח, ורק 9% מהציבור היו מוכנים לעשות ויתורים טריטוריאליים גדולים תמורת שלום. עם זאת, מלחמת יום הכיפורים ניפצה את האופוריה של מלחמת 67, ורוב הישראלים נראו אז מוכנים לעשות ויתורים טריטוריאליים בתמורה לשלום. הדבר החשוב ביותר הוא שהשאיפה לשלום עלתה על הפוליטיקה, שכן 54% מהנשאלים אמרו שהם יתמכו בהסכם שלום גם אם לא יתאים לאמונתם הפוליטית.
לא השלום, כמו הרצון לשמור על הסטטוס קוו, אפיין את עשרים השנים הבאות. בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, הישראלים התנגדו להחלטות שלא נראו דחופות, מה שכלל את קביעת המעמד הסופי של השטחים שהושגו, כאשר 40.7% היו מעוניינים בסטאטוס קוו. חמש שנים של אלימות במהלך האינתיפאדה הראשונה השפיעו לצמיתות על דעת הקהל הישראלית ובשנת 1992, 48.5% מהישראלים, כמעט רוב הציבור, תמכו בהסדר שלום שיחזיר את רוב הגדה המערבית ועזה.
למרבה הצער, ההתנקשות בחייו של יצחק רבין, כישלונו הסופי של תהליך אוסלו ופרוץ האינתיפאדה השנייה, החלישו באופן דרסטי את התמיכה בתהליך השלום. 48.6% מהפלסטינים סברו כי מטרת האינתיפאדה היא שחרור כל פלסטין ו-72.7% מהפלסטינים התנגדו לוויתור על "אדמות 1948" בתמורה למדינה. לישראלים אפוא לא הייתה כמעט אמונה כי קיים פרטנר לשלום. ההתנתקות מעזה ב-2005 החמירה עוד יותר את הרגש הזה, כאשר הישראלים ראו את חמאס משתלט על האזור וישראלים איבדו את האמונה שהנסיגה מהגדה המערבית תוביל לשלום.
כיום, רק רוב קטן של ישראלים עדיין מאמין באפשרות של פתרון של שתי מדינות. עם זאת, כפי שמראה הדו"ח, הישראלים מגיבים כל הזמן למצב בשטח, וחמישים שנות ניסיון משותף עשויות להוות קונצנזוס של רצון לשלום בר-קיימא.