בשבוע שעבר נפתח רשמית המושב ה -75 של האו"ם. בצל מגיפת הקורונה, השנה היה האירוע מעט שונה. שיירות אינסופיות של מנהיגים מכל רחבי העולם לא מילאו את רחובות ניו יורק. במקום זאת נשאו המנהיגים נאומים וירטואליים.
עוד באותו היום, במרחק של כ -400 קילומטרים משם, על מדשאות הבית הלבן, יצא לעולם מסר חשוב של שלום. מדינת ישראל חתמה על הסכם שלום היסטורי עם איחוד האמירויות ובחריין ועידן חדש של הידברות ודיאלוג נפתח. מדינות מוסלמיות וערביות אחרות כבר הודיעו על כוונתן להצטרף ליוזמה ולנרמל את יחסיהן עם ישראל.
בתמימותי חשבתי כי האו"ם, הפלטפורמה הבינלאומית הגדולה בעולם, אשר מטרתה המוצהרת היא קידום זכויות האדם והשגת שלום עולמי, תנצל את ההזדמנות לשבח צעד חשוב מעין זה. משום מה, הם לא מצאו את הזמן לכך. בסדר, אז עזבו תשבוחות, אבל מה עם פשוט לציין את המאורע? אני מניח שגם לזה פשוט לא היה זמן לזה. עם זאת, אתם יודעים למה כן היה זמן? די זמן היה לנציבה העליונה של האו"ם לזכויות אדם, הגברת מישל בצ'לט, לתקוף, להאשים ולגנות את ישראל. רק את ישראל, במצב הקשה השורר בעזה.
שוב, הצבעים האמיתיים של האו"ם נחשפים. שוב נחשף האו"ם בערוותו. האו"ם מוכיח פעם נוספת כי הוא פשוט איננו מסוגל להחיל על עצמו את אותם העקרונות החרוטים על דגלו. הוא איננו מסוגל לנהוג על-פי העקרונות שהוא עצמו קבע, אלו אשר הוא מצפה מהמדינות החברות בו לנהוג על-פיהם. הסכם השלום של ישראל עם איחוד האמירויות ובחריין, נחתם על אף ולא בזכות האו"ם.
נותר לנו רק לקוות כי באמצעות שינוי פרדיגמת היחסים בין ישראל לפלסטינים ופתיחת ערוצי דיאלוג עם מדינות מוסלמיות וערביות, תוכל ישראל לחתור לעבר שינוי מאזן הכוחות גם באו"ם ולהתגבר על הרוב האוטומטי ועל גוש ההצבעה האנטגוניסטי הנמשך עשרות שנים באו"ם.
אורי מורד, עו"ד
מנהל מחלקת המשפט הבינלאומי והדיפלומטיה הציבורית