החרטה שלך צוינה כהלכה
teamjij
יום רביעי 06/12/2017

ההחלטה האחרונה של ארה"ב לסגת מאונסק"ו עוררה ביטוי של חרטה עמוקה על ידי המנהל שלה, אבל גם מעלה את השאלה "… ומה לקח לך כל כך הרבה זמן?"

בהנהגתו של הנשיא רייגן, ארה"ב השתמטה מהפעילות באונסק"ו מ -1984 עד 2003 בטענה שהארגון "הפך שלא לצורך כמעט כל נושא שהוא עוסק בו לפוליטי, (ו)הפגין עוינות כלפי המוסדות הבסיסיים של חברה חופשית, בעיקר שוק חופשי ועיתונות חופשית." הדבר מזמין חזרה על הבדיחה הישנה: ​​"אבל חוץ מזה, גברת לינקולן, מה דעתך על המחזה?

אותם טיעונים מוצקים לנסיגה מאונסק"ו פורסמו היטב בחמש השנים האחרונות. האם לנסיגה יכול להיות קשר, למשל, להחלטות העבר לכלול את כתביו של צ'ה גווארה ברשימת "זיכרון העולם" של אונסק"ו? מינויה מחדש של סוריה לוועדה העוסקת בזכויות אדם? הקמת מושב של אונסק"ו באוניברסיטה האסלאמית בעזה – מוסד הקשור לחמאס? או, אולי, להעניק פרס במדעי החיים בחסות השליט הדיקטטורי בעל המשטר הארוך ביותר באפריקה?

אמנם עיתוי ההחלטה תפס את ישראל בהפתעה, אך תהליך קבלת ההחלטה נמשך כבר זמן מה, בידיעת ישראל והשתתפותה. הדבר לא חושף חוסר אמיתי בקואורדינציה הדדית. אחרת, נתניהו לא היה יכול לשתף פעולה רק מספר שעות לאחר שההחלטה נהייתה פומבית, ובכך למנוע מהאשמות על קנוניה בין ישראל לארצות הברית.

בטענה טיפוסית, המתיימרת לדעת כי הוא יודע מה מוטב לאמריקאים, מנכ"ל אונסקו טען כי "אוניברסליות" מניעה יעדים מפורטים המשותפים לעם האמריקאי עצמו, ועליה לקבל עדיפות על פני אי-תשלום דמי החברות של אמריקה. עם זאת, אירינה בוקובה,  יודעת כי הנסיגה הפיננסית בשנת 2011 היה מחויבת על פי החוק בארה"ב לאחר שאונסקו הכירה ב"פלסטין" כחברה מלאה. הדבר שירת כאזהרה מוקדמת לצעדים עתידיים חזקים יותר, למרות נחישותו האישית של שר החוץ ג'ון קרי לחתור תחת כוונת הקונגרס ולהשיב את ההשתתפות ללא תנאים. או שהאם בוקובה משתמשת בסרקזם דיפלומטי כדי לבקר את טראמפ על העדפת הכסף על פני הצורך האנושי, חובה שהיא עצמה תדחה באציליות?

אפילו ה"ניו-יורק טיימס" הציב את נקודת-ההכרעה המרכזית בכותרתו, אף-על-פי שצוין במרכאות: "למה שהוא (ממשל טראמפ) קרא "ההטיה האנטי- ישראלית" של הקבוצה". מאחר שאיש לא דרש מארה"ב לשלם, קשירת הנסיגה למימון אינה יכולה לעלות לרמה של חדשות מזויפות, אך ההתייחסות השכיחה אליה בסיקור התקשורתי מתמצה ברעש עיתונאי ותו לא.

לעומת זאת, נשיונל ג'יאוגרפיק, שהוא אפולגטי מטעם אונסק"ו מזה זמן רב, פירט את הקשר המהותי בין שליחותו להגנה על אתרי מורשת עולמית, אמיתית (לא רק אנטי-ישראלית 'לכאורה') לבין נסיגה אמריקנית. לאחר שנקבע בשנת 2001, כי הר הבית ייקרא ויקבל התייחסות כאתר קדוש מוסלמי ומוגן תמיד, החלטת אונסק"ו  בקיץ האחרון לסתור את משה ולהכריז על חברון כעל אתר המורשת ההיסטורית של הפלסטינים, שימשה ככל הנראה נקודת מפנה לשלושה חודשי התייעצות פנימית אמריקנית וישראלית.

ניתן לטעון כי, הנסיגה האמריקאית קשורה במידה רבה לדימוי מאשר לתוכן. עם זאת, באו"ם, וביתר שאת, במזרח התיכון, הדימוי והתוכן מתגלים לעתים קרובות כאחד.

יחד עם זאת, הגאות עשוי אולי להשתנות לטובת האמת ההיסטורית על פני נרטיבים דמיוניים. "אני חושב שזו החלטה קטסטרופלית", אמר דניאל רונדו, שליח צרפתי לשעבר לגוף. "זהו שבר המסכן מאוד את טבעו של אונסק"ו – הממד האוניברסלי שלו – ואת עצם הרעיון של הרב-צדדיות". לנוכח הדרכים המעוותות בהן אונסק"ו מגדירה "ערכים אוניברסליים" ו"רב-צדדיים" ופועלת על פיהם, אפשר רק לקוות שפחדיו של רונדו מוצדקים, ושהדלתות של תיאטרון האבסורד הזה אכן ייסגרו.

עוצב על ידי: סטודיו רעות טוקר נבנה על ידי: REALMEDIA בניית אתרי וורדפרס