המפגש שלי עם שנאה: סטודנט בלונדון
teamjij
יום שישי 31/08/2018

המפגש שלי עם שנאה: סטודנט בלונדון

הפעם הראשונה בה תנועת ה-BDS הסבה את תשומת לבי הייתה ב-27 באפריל 2017. התאריך חרוט במוחי, כיוון שעד לאותו יום, תמיד חשבתי על אנטי-ציונות כעל מעין 'שנאת מחמד' של הקהילה היהודית, האויב שאנו זקוקים לו כדי להצדיק את עצמנו ולספק תירוצים ל'צעדים ביטחוניים'. כמו יהודים אחרים במשך דורות רבים, העדפתי להתמקד באתגרים של חיי היומיום ולא להסתכל על השנאה הלא רציונאלית בעליל שמתפשטת נגדי ונגד בני עמי. ההיגיון הבסיסי של החשיבה שלי היה ששנאת יהדות ושנאת ציונית אינם הגיוניים, ולכן לא יכול להיות שהם מהווים בעיה גדולה כל כך.

ב-27 אפריל 2017, חל שינוי בכך.

התקבלתי ללימודים באחת האוניברסיטאות הגדולות בלונדון והגעתי לאוניברסיטה כדי לערוך בירורים לגבי ההרשמה שלי. הלכתי זקוף, גאה על ההזדמנות בה זכיתי, ללמוד במוסד נחשב שכזה. תוך כדי שהלכתי בקמפוס, הסתקרנתי לשמע קולות של תופים ואנשים צועקים. הופתעתי מעט, אבל בהיותי סקרן כפייתי, התקרבתי לראות את פשרה של הקולניות הזו בלונדון המתורבתת. לא לקח הרבה זמן כדי לזהות – הדגלים והמזמורים הפלסטיניים מיד הציפו את מוחי עם זיכרונות של אבנים שיידו עליי בזמן מילוי תפקידי בגדה המערבית, ותמונות של אחד החיילים שלי שנפגע בחזה מסלע מסיבי תוך פיקוח על הפגנה.

מופתע, הלכתי בין המפגינים. ראיתי אנשים ממגוון רחב של רקעים אתניים וניסיתי להבין מה עומד מאחורי הצעקות התוקפניות. "מן הנהר ועד לים, פלסטין תהיה תשוחרר!" ו"ישראל היא מדינה פשיסטית!" צעק ים המפגינים. מה היה פשר כל הדבר הזה? התברר שהמחאה הייתה נגד שגריר ישראל שנועד לדבר בקמפוס האוניברסיטה, שכן הזמנה זו נתפסה כ"מתגרה". הם רצו שהאוניברסיטה תחרים את הדובר משום שהדובר ייצג את ישראל, אותה הם ראו ככובש מרושע. זה היה מצמרר לחשוב שבאמצע לונדון, אנשים תומכים בגלוי בקץ מדינת ישראל, 'מהנהר ועד לים'.

למרות שמצאתי את עצמי נאבק בניסיון לשמור על קור רוח בקרב אלה שלמעשה ניסו להכחיש את הזהות שלי כישראלי, תמיד לימדו אותי את ערך החשיבות של הקשבה לצד השני ומוכנות להודות בכך, כאשר אני טועה. וכך, הסתובבתי ועברתי בין המפגינים, שאלתי אותם מה הם יודעים על הסכסוך וניסיתי להבין למה הם כל כך משולהבים. רוב התשובות שקיבלתי עסקו בכך שהפלסטינים נטבחים על ידי הישראלים ושכולנו צריכים לעשות כל שביכולתנו כדי להילחם ב'כיבוש המרושע'. בני 19 ו-20 שחונכו כי ישראל היא מיזם קולוניאליסטי-מרושע, נראו מופתעים כשאמרתי להם שזה עתה סיימתי את שירותי בצה"ל כקצין ביחידה קרבית ושאני למעשה בן אדם נורמלי יחסית, שלא צמא לדם פלסטיני. כשנשאלתי אם מסרתי עדות ל"שוברים שתיקה "- ארגון של חיילי צה"ל לשעבר המעיד על כך שנאלצו לבצע עבירות נגד פלסטינים – הגבתי שלא, משום שלא ביצעתי עבירות כאלו: המפקדים שלי היו אנשים ישרים, בין האנשים המוסריים ביותר שאני מכיר, ותמיד לימדתי את החיילים שלי להעריך חיים של כל אדם באשר הוא- יהודי, ערבי וכל השאר.

למרבה הצער, נראה שהמפגינים לא התכוונו לעסוק בדיבור. האווירה לא הייתה כזו של שיח או חשיבה – אלא כזו של אספסוף שמאוחד כנגד ישראל. כאשר פניתי בנימוס לאנשים על מנת לשאול אותם לגבי ההשלכות של תביעותיהם על העם היהודי, דחקו אותי הצידה בזעם. הדבר הזכיר לי מעריצים שיכורים המקללים שופט במשחק כדורגל או סצינות של גלדיאטור בקולוסיאום – הקריאות ורעשי התופים שמעוררים "רגשות-נגד" כלפי ישראל ושגרירה.

החלק הכי קשה עבורי במחאה היה לראות את המפגינים לוקחים דגל ישראל, טובלים אותו בצבע אדום ומניפים אותו. עיצובו של דגל ישראל נועד להזכיר טלית ומייצג עבורי את התקווה של העם היהודי לריבונות. חילול בוטה זה של ​​הדגל פגע בי באופן עמוק. אני לא שונא פלסטינים, ולעולם לא אחלל דגל פלסטיני. אני לא מסכים עם חלק גדול מהמדיניות של ממשלת ישראל, ואני באמת רוצה בשלום. כשאנשים שאני מכיר בישראל מנסים לשלול את זכויותיו של העם הפלסטיני, אני מתנגד לכך. לאיזה טוב יכול להוביל חילול הדגל שלי – לגרום לו להראות כאילו שהוא נטבל בדם? רציתי לצעוק ולצרוח ולהוציא את כל הבוז והעלבון שהדבר גרם לי, אבל הבנתי שאני חסר ישע, לא יכולתי לעשות כלום. לתת ביטוי לכעס שלי רק ​יוסיף דלק ללהבת השנאה נגדי ונגד האומה שלי.

אחרי ההפגנה נשארתי עם הרבה לעכל. מותש נפשית ורגשית, עזבתי את הקמפוס כדי לבצע חשבון נפש רציני. מדוע ישנה כל כך הרבה שנאה? מדוע תנועת ה-BDS כל כך נחושה להשתיק קולות אחרים (הקול שלי)? הם אמרו שעברתי שטיפת מוח, למרות שאני מוכן לנסות להקשיב להם. האם ייתכן שהם עברו שטיפת מוח? האם ניתן להכריע מי צודק או טועה בסכסוך באמצעות תחרות צעקות? האם ההתנהגות הפופוליסטית דמוית ההמון הזועם שחוויתי בלונדון היא הדרך קדימה?

לאחר התנסויות אלה אותגרתי לקרוא ספר של אילן פפה ונועם חומסקי, המסביר את טענותיה של תנועת ה-BDS, וכתוצאה מכך הפכתי לביקורתי יותר מבעבר לגבי מעשיה של ישראל. אבל לצד זה, אני מודאג מתנועת ה-BDS, מכמות השנאה הלא רציונלית שהיא מפיצה ומהאמצעים בהם היא עושה זאת. להוסיף חטא על פשע לא יביא לפתרון. הניסיון למנוע דיאלוג ולנסות להשתיק קולות לא יביא צדק, פיוס או תקווה – אלא רק יגרום לאנשים לשנוא יותר. אני רק בן 26, אבל ראיתי מספיק שנאה בחיי. אני מקווה שרוב האנשים יסכימו איתי, שאנחנו לא צריכים עוד שנאה בעולמנו.

עוצב על ידי: סטודיו רעות טוקר נבנה על ידי: REALMEDIA בניית אתרי וורדפרס