אם מישהו היה אומר לך שביטוי ומדיניות חינוכית היו בין הנושאים החשובים ביותר בבחירות המוניציפליות הפלסטיניות הקרובות, האם היית מאמין להם? ואכן, עבור הפלסטינים שיצביעו בקרוב, אלה אינם הנושאים בעלי העדיפות הגבוהה ביותר.
אבל גם עבור ישראלים, האם היית מאמין שהם חשובים באותה מידה כמו טרור, שחיתות ועקשנותה של הרשות הפלשתינית? אתה צריך.
אם למדנו משהו מגל הטרור שאירע ב 2016-2015, הוא שישנה חשיבות למילים. בסביבה בה האבטלה הפלסטינית נשארת גדולה באופן דרמטי, צעירים אשר נמצאים בשוליים נהפכים ליותר קלים להשפעה ופגיעים להצהרותיהם של מנהיגים כריזמטיים. לפיכך, כאשר הנשיא עבאס מגנה את כניסתם של יהודים להר הבית באומרו כי "אין להם זכות לטמא אותו ברגליהם המזוהמות", הלגיטימיות שלו מודגשת רק בקרב צעירים פלסטינים. הפנייה אל מות הקדושים הופכת להיות תגובה הגיונית, כי כפי שאבו מאזן מתאר, "אנו מברכים כל טיפה של דם שנשפך בשביל ירושלים, והוא דם נקי וטהור".
במקרים כאלה, הקו בין הציונות ליהודים נעשה מטושטש יותר ויותר. חילוקי דעות לגבי גישה דתית למקום קדוש הופכים להשמצת האנושיות, או היעדרה למעשה, בקרב העם היהודי. בשילוב עם הערצתם של פקידים פלסטינים למוקאוומה (התנגדות מזוינת), זהו מתכון לאסון בדו-קיום.
חשוב לציין, כי הסתה זו אינה מתרחשת בתוך ואקום. היא גם עולה בקנה אחד עם תקופה ארוכה של אינדוקטרינציה בכיתה. מגיל צעיר, ילדים לא לומדים רק להתרעם על הפלישה לאדמתם או להתחייב להתנגדות לא אלימה. במקום זאת, מלמדים אותם לשנוא יהודים ולהקריב את עצמם במות קדושים בכדי להביא את מותם.
כפי שדווח על ידי "טיימס ישראל" במרץ 2016, ספר לימוד אחד בכיתה ט' לא היה מתוחכם מדי בתמיכתו בהתנגדות המזוינת ובמות הקדושים. דף אחד התחיל עם פסוק מהקוראן אשר מורה למוסלמים להרוג או לאסור כאלה שאינם מאמינים.
אם לא שום דבר אחר, הפשע הגדול כאן הוא החטיפה השיטתית של מוחות הילדים. ילדים צעירים עדיין לא מסוגלים להבחין במה צודק, והם הקורבנות של מאמצים שבאים להכשיר דור של צעירים בשנאה ואיבה. מחזור זה חוזר על עצמו בדורות הבאים, כאשר הילדים בוגרים ומפיצים את החומר למחזור הבא.
בשנים האחרונות ניסו הפלסטינים להצטרף לקהילת העמים ולמערכת המקשרת אותם. בזה נכלל קבלת מעמד משקיף שאינו חבר באו"ם בשנת 2012, וכן את אישוררם של אמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי בשנת 2015. עם זאת, קבלת זכויות כגון אלה טומנות בחובן גם אחריות. זהו, במקרה הטוב, חוסר כנות להצטרף למערכת משפטית בינלאומית שמטרתה למנוע אלימות בקנה מידה גדול תוך זריעת זרעי פורענות עבור אסון כזה בקרב אנשים מקרבך.
לנוכח המהלכים, המתעכבים אמנם, לקראת בחירות חופשיות והוגנות בשטחים הפלסטיניים, הכדור נמצא כעת במגרש של פקידים ומועמדים פלסטינים. הם יכולים להפיץ עלילות דם זדוניות (כפי שעשה דובר חמאס, אוסאמה חמדאן, בטלוויזיה הלבנונית ב -2014), או שהם יכולים לדחות את הניהיליזם של הפולקלור בן מאות השנים , על-ידי התנגדות להסתה ותמיכה באי-אלימות.