מבחינה היסטורית, עוד מימי מצרים העתיקה, צדק סומל על ידי מאזניים. הסיבה לכך היא ההכרה הנרחבת בעובדה שיש תמיד שני צדדים לכל סכסוך, ושעל מנת שיעשה צדק, על השופט לשקול את שני הצדדים.
כסטודנט למשפטים, הדימוי של מאזניים רודף אותי באופן מתמשך. כדי לעשות צדק, יש לשפוט כל מחלוקת משפטית על פי העקרונות הבסיסיים הבאים: העדר משוא פנים – הקשבה שווה לתביעות שני הצדדים, בחינת נסיבות המקרה, שקילת השלכות השיפוט ובחינת פתרונות חלופיים אפשריים לסכסוך הנדון.
אנשים רבים ומוכשרים עבדו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בניסיון להביא פתרון צודק. כמו בכל סכסוך, גם בסכסוך המורכב הזה יש לדבוק בעקרונות הדרושים ליישום הצדק.
למרבה הצער, תנועת ה-BDS אינה דבקה בעקרונות היסוד האלה.
תנועת ה-BDS מטיפה 'לומר לא לנורמליזציה': נקיטת חרם על כל אירוע שמטרתו "להפגיש בין פלסטינים/ערבים וישראלים כדי שיוכלו להציג את הנרטיבים או נקודות המבט שלהם, או שפועל למען פיוס מבלי להתייחס לשורשי אי-הצדק" (אתר ה-BDS). בעשותה זאת, תנועת ה-BDS מנסה להגדיר מחדש את הצדק על ידי צמצומו לנרטיב שלהם ויצירת מונופול על האמת. זוהי הפרה בוטה של עקרון העדר משוא הפנים. בעשותה זאת, היא מטילה משקל בצד אחד של המאזניים ומנסה להעלים כל ראיה שעלולה להכביד על צד השני. לדבריהם, כל ניסיון להשיג פתרון שאינו עומד בהגדרתם של "שורשי העוול" הוא בלתי-ישר מבחינה אינטלקטואלית. כמי שגדל באזור סכסוך וכעת לומד כסטודנט באקדמיה, הצהרה זו נתפסת בעיני כמאוד בעייתית. רק בגלל שמישהו מביט דרך עדשה אחרת, זה הופך אותו ללא ישר מבחינה אינטלקטואלית? מי העניק לתנועת ה-BDS את הסמכות לדעת מה נחשב ומה לא נחשב ל"לא ישר מבחינה אינטלקטואלית"? בעיני, הצהרה כזו נראית כמעין אימפריאליזם אקדמי ומזכירה לי את משטרת המחשבה של אורוול.
תנועת ה-BDS קוראת לחרם עד שישראל תעמוד בשלוש דרישות שהיא טוענת כי מהווים את "שורשי העוול": א. הכיבוש חייב להסתיים. ב. לערבים חייב להיות שוויון מלא בישראל ו-ג. על ישראל להכיר בזכות השיבה של 7.25 מיליון פלסטינים למדינה (אתר ה-BDS). אלה נתפסים כתנאי מוקדם לכל סוג של שיתוף פעולה. בתפיסה זו הם מפירים מספר מעקרונות הצדק הבסיסיים שנזכרו לעיל. היא מגבילה פתרונות חלופיים, אינה מתייחסת לסכסוך לאור הנסיבות והצרכים הנוכחיים של האנשים, ואינה לוקחת בחשבון את ההשלכות על תושבי האזור.
קיימת הנחה בסיסית כי אין דרך אחרת שבעזרתה ניתן למצוא פתרון אחר מאשר הפתרון המוצע. לא לאפשר לצדדים לבחון חלופות ולהחרים חלופות מהווה הפרה של עיקרון צדק יסודי. הדבר כה בעייתי כיוון שהוא מגביל את היכולת של הפלסטינים, הישראלים והקהילה הבינלאומית לקחת בחשבון את כל האינטרסים של המעורבים. החרם אוטומטי על פתרונות שמבוססים על דיאלוג, שיתוף פעולה פוליטי או שיתוף פעולה כלכלי, אינו מעצים את אלו המבקשים פתרון, אלא רק מגביל אותם.
באשר לנסיבות: העובדה שישנם יותר מ-7 מיליון פליטים פלסטינים החיים מחוץ לגבולות המדינה, חייבת להילקח בחשבון לאור הגישה לפליטים על-פי המשפט הבינלאומי והיכולת לשלב פליטים בקהילות שונות. האם לצפות להחזרתם של פליטים כה גדולים כעבור 70 שנה מהווה ראייה פרופורציונלית? יתר על כן, בחיפוש אחר פתרון צודק, חיוני להכיר בקיומה של המדינה היהודית, המספקת כיום מקלט למיליוני פליטים יהודים מרחבי העולם.
באשר להשלכות: קריאה לזכות השיבה של 7.25 מיליון פלסטינים, אינה מביאה בחשבון את זכותו של העם היהודי לריבונות, והעובדה שפעולה מסוג זה תביא קץ לכל צורה של מדינה יהודית. בנוסף, קמפיין ה-BDS מתעלם מכך שהחרמת חברות ישראליות ושיתוף פעולה עמם גם מבטל מקומות עבודה לפלסטינים וגם מונע בניית גשרים בין יהודים לערבים, שכן זה נראה כ'מפריע לדרך ההתנגדות'.
במאמר זה אינני מצדיק כל פעולה שננקטת על ידי ישראל. עם זאת, אני מצביע על כמות גדולה של נזק שנגרם על ידי תנועת ה-BDS שפועלת בשם הצדק על מנת לעוות את מהלך הצדק ולערער כל ביטוי של שלטון החוק. כדי לעשות צדק, יש לשקול את הראיות משני הצדדים של המאזניים ורק אז להגיע לפסק דין. יש לעשות זאת תוך התחשבות בנסיבות הסוגיה, בהשלכותיהן של הפעולות המעורבות ודרכי פעולה חלופיות שניתן לנקוט.