בעשור האחרון חווה מצרים את השינויים הפוליטיים המונומנטליים ביותר בהיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון. בשנת 2011, לאחר שלושים שנות שלטון אוטוריטרי תחת הנשיא חוסני מובארק, הרגשות המהפכניים של האביב הערבי השיגו דריסת רגל בקרב העם המצרי. שילוב של הפגנות המונים, אי ציות אזרחי ושביתות גרמו להפלת משטר מובארק ב -11 בפברואר 2011.
בעקבות הפלת המשטר נשלטה מצרים על ידי חונטה צבאית עד אשר היא מינתה את מוחמד מורסי לנשיא הראשון הנבחר בבחירות דמוקרטיות ב -24 ביוני 2012[1]. מורסי, איש התנועה האסלאמיסטית "האחים המוסלמים", אישר כי העם המצרי הוא למעשה מקור הכוח האמיתי בארצם. "אתם הענקתם זאת ואתם הסרתם זאת", הוא הצהיר לציבור כאשר הוא נשבע שבועה סמלית בכיכר תחריר[2]. אף על פי שמספר מקרי האלימות המשטרית והפולשנות הממשלתית צומצמו תחת נשיאותו של מורסי, הוא זכה לגינויים בינלאומיים על קיטוב היחסים בין הרוב של הקהילה המוסלמית לבין קהילת המיעוט הקופטי הגדולה, כמו גם על חוסר יכולתו למנוע אלימות נגד הקהילה הקופטית.
בחודש יולי 2013, קצת יותר משנה לתוך הנשיאות שלו, מורסי הופל על ידי הצבא בהפיכה. בעקבות ההפיכה הושהתה החוקה ובחודש מאי 2014 נבחר לנשיא הגנרל עבד אל-פתאח אל-סיסי, ברוב מכריע של 93%[3].
מאז, נשיאותו מאופיינת בשלטון אוטוריטרי ובהפחתה שיטתית של זכויות אדם וחירויות אזרחיות באומה המאוכלסת ביותר במזרח התיכון.
חופש הביטוי / חופש התקשורת
דיכוי חופש התקשורת על-ידי השלטונות המצריים הוא אולי הנושא המוכר ביותר בעולם בנוגע לתולדות זכויות האדם של מצרים. המקרה הבולט ביותר מתייחס לשלושת העיתונאים של אל ג'זירה, מוחמד פהמי, פיטר גרסטה ובאהר מוחמד. השלישייה נעצרה בדצמבר 2013 באשמת דיווח חדשותי אשר "פוגע בביטחון הלאומי[4]", והוחזקו בבידוד למשך חודש ימים לפני הגשת כתב אישום רשמי[5].
בסוף דצמבר 2013 הם קיבלו עונשי מאסר מרובי-שנים לאחר משפט שבו התובעים לא הציגו ראיות מהימנות על עבירה פלילית[6], למרות ששלושת הגברים שוחררו עכשיו בגלל לחץ עצום מצד הקהילה הבינלאומית.
במקרה יותר עכשווי, נדון לעונש של 15 שנות מאסר העיתונאי חאלד עבד אל-ווהב רדוואן ממיסר 25[7].זאת לאחר מעצרו במרץ 2014 באשמת ריגול, אף כי רבים מאמינים כי מדובר בניסיון להשתיק את ביקורתו על הנשיא אל-סיסי – מאחר שמיסר 25 היה בבעלות האחים המוסלמים[8]. שלושה מעמיתיו של רדוואן, שנידונו בהיעדרם, נידונו למוות על כך ששלחו מסמכים למרכז השידורים שלהם בדוחא למטרות עיתונאיות[9].
ביטוי לא-עיתונאי רחב יותר מדוכא גם הוא על-ידי ממשלת מצרים. בדו"ח של ארגון Human Rights Watch שפורסם ב -2015 נאמר:
"הרשויות עצרו עשרות אנשים בגין עבירות מסוג זה, כגון אחזקת כרוזים עם סיסמאות אנטי-צבאיות, עשיית ראפ בפומבי נגד המשטרה, או הצגת שלטי זיכרון לקורבנות פיזור הראבע' [הפיזור האלים של מפגינים –בישיבה על ידי אנשי צבא ומשטרה מצריים אשר גרמו למותם של לפחות 817 אנשים]. עיתונאים, אקדמאיים, מחוקקים לשעבר ומגיני זכויות אדם היו בין הנאשמים בפשעים או נאסר עליהם לצאת מחוץ למצרים ".[10]
למרות שהחוקה של מצרים מבטיחה חופש דת, הרשויות העמידו לדין סופרים ופעילים באישומים של "זלזול בדת" ו-"חילול הקודש". כך היה עם הסופר כראם סאבר, שנידון בהיעדרו ל-5 שנות מאסר ב -2013 בגין "זלזול בדת".[11]
עונש מוות
בניגוד לרוב המדינות החברות באו"ם ולהוראות מפתח של המשפט הבינלאומי המנהגי וחוקי אמנה, מצרים שומרת על שימוש בעונש מוות. מגוון רחב של פשעים – כולל פשעים לא אלימים כגון החזקת סמים, בגידה במדינה ונטישה[12] – עלולים לשאת עונש מוות. תחת נשיאותו של אל-סיסי גדל מספר ההוצאות להורג באופן משמעותי. לא בוצעו הוצאות להורג ב -2012 וב-2013 (לפני עליית אל-סיסי לנשיאות), בעוד 15, 22 ו -44 הוצאות להורג בוצעו בשנים 2014, 2015 ו -2016 בהתאמה[13] (אל סיסי הפך לנשיא בשנת 2014).
עבור מדינות אשר מקיימות עונש מוות, החוק הבינלאומי מחייב אמצעי הגנה ובטיחות אפקטיביים על אלה העומדים למשפט בגין עבירות שדינן עונש מוות. למרבה הצער, מצרים לא עמדה בהרבה מדרישות אלה. כך, למשל, בחודש מרץ ואפריל 2014, בית משפט פלילי גזר את עונש המוות ליותר מ -1,200 בני אדם שהיו מעורבים לכאורה בפיגוע טרוריסטי. השופט לא אפשר לנאשמים את הזכות לבסס הגנה משמעותית או להבטיח שלכולם תהיה גישה לעורך דין. [14] המשפט הראשון, שהביא ל -519 עונשי מוות, נמשך פחות משעה, ורק 74 נאשמים נכחו. בית המשפט גם אסר על מספר סנגורים להשתתף. במשפט השני, אשר הניב 683 עונשי מוות, אף אחד מהנאשמים היה נוכח.
לאחרונה, באפריל 2017, ארגון Human Rights Watch דיווח ופרסם סרטון וידיאו של כוחות הביטחון המצריים שביצעו הוצאות להורג מזורזות בחצי האי סיני[15]. בסרטון נורים בראשם שני עצורים לא-חמושים. על פי ג'ו סטורק, מהאגף המזרח תיכוני של ארגון Human Rights Watch, נאספו עדויות המעידות כי כוחות הביטחון הוציאו אסירים ממרכזי מעצר והוציאו אותם להורג[16].
עבירות פליליות דו-משמעיות
הנטייה האוטוריטרית של השלטון המצרי רואה חידוש של פשעים שמטרתם היא אמנם לשמור על הביטחון הלאומי ולאכוף את שלטון החוק, אך טומנים בחובם משמעות מעורפלת ותקפות משפטית מפוקפקת. תחת נשיאותו של אל-סיסי הורשעו אנשים באשמת קבלת מימון זר כדי לפגוע ב'אינטרסים הלאומיים' של מצרים, 'שלומה', 'אחדותה' או 'ביטחונה'[17]; כמו גם "העלבת הנשיא"[18] ו "שימוש לרעה בפלטפורמות מדיה חברתית"[19]. בנוסף, חוק שהתקבל בשנת 2013 אפשר למשרד הפנים לאסור ולפזר בכוח מחאות ולעצור משתתפים בגין סיבות מעורפלות כגון "עיכוב אינטרסים אזרחיים"[20]. בכך שעבירות פליליות מעורפלות שכאלו מעוגנות במערכת המשפטית המצרית, מוענקת מידה ניכרת של סובייקטיביות למקרים שבהם אנשים מואשמים בפשעים כאלה. לפיכך, אם ממשלת מצרים תחליט להשתיק או לעצור את מבקריה, יש מקום משפטי להפיק האשמה מפוקפקת כמו "פעילות לשיבוש האחדות" כדי להעניש אותם באופן שרירותי.
עינויים והתעללות
בשנים האחרונות הציגה מצרים מספר רב ומדאיג של מקרי עינויים והתעללות במתקנים שלהם. בתי הכלא ידועים לשמצה בצפיפותם, כאשר הנאשמים בפשעים חמורים יותר נשלחים לחלקים של מתקנים אשר מסוכנים יותר ומוזנחים. כך, למשל, במקרה שצויין לעיל, עיתונאי "אל-ג'זירה" פיטר גרסטה הוחזק בחלקו המרכזי של קומפלקס הכלא "טורה" הידוע לשמצה, בעוד ששני עמיתיו הנאשמים בביצוע פשעים חמורים יותר הוחזקו בבית הכלא "עקרב" אשר דרקוני הרבה יותר ונבנה עבור טרוריסטים מורשעים[21]. אף על פי שהקומפלקס העיקרי של המתחם הוא צפוף, סובל מאכלוס-יתר ומאוורר בצורה גרועה, היה על אסירי "עקרב" לישון על הרצפה בתאים שורצי יתושים ובבידוד. [22]
על פי תחקיר של העיתון המצרי "אל-וטן", לפחות 90 בני אדם נהרגו ב -2014 בתחנות המשטרה ובמתקני הביטחון של הנפות בקהיר ובגיזה בלבד[23]. יתר על כן, יש גם דיווחים נרחבים על מכות קשות במהלך מעצרים, הגעה לתחנות המשטרה והעברות בין בתי הכלא. נעשו תלונות רבות על עינויים, לרבות באמצעות שימוש בזעזועים חשמליים על מנת לכפות הודאות[24].
זכויות האישה
נשים מצריות נותרות חשופות במיוחד להתעללות מינית וגופנית בשל גישות תרבותיות מיושנות, פרצות משפטיות ופטור מערכתי מעונש הניתן על ידי רשויות שיפוטיות ומשטרתיות. אף על פי שממשלת אל-סיסי התחייבה על מחויבותה להילחם באלימות ביתית ומינית נגד נשים, הרי ששיעורי ההתעללות הגבוהים באופן מטריד מראים על חוסר יכולת או חוסר רצון להתמודד עם הבעיה. לדוגמה, ועדת שרים שהוקמה על ידי הנשיא בנושא הטרדה לא הציעה אפילו חוק אחד העוסק באלימות נגד נשים. נכון להיום, לא קיים חוק אשר מגדיר אלימות במשפחה כעבירה פלילית. [25].
למצרים יש גם את אחד משיעורי הטלת מום באיברי המין הנשית (FGM) הגבוהים ביותר בעולם. דו"ח של יוניסף לשנת 2013 חשף כי 91% מהנערות המצריות ונשים עברו צורה כלשהי של [26]FGM. במצרים נרשם גם המספר הגבוה ביותר של אירועים (27.2 מיליון) מבין המדינות שנבדקו בדו"ח. התרחשות מקומית שכזו של FGM עומדת בניגוד חריף לאיסורים שנקבעו בהצהרה בדבר ביטול האלימות נגד נשים ב -1993.
סיכום
כאומה המאוכלסת ביותר במזרח התיכון, מצרים ממלאת תפקיד חשוב הן מבחינה אזורית והן ברמה הבינלאומית. בהתחשב בריבונותה על תעלת סואץ ועל מיקומה האסטרטגי בין אפריקה, אירופה והמזרח התיכון, הביטחון והיציבות שלה הינם בתיעדוף משמעותי עבור הקהילה הבינלאומית. היא הציגה את עצמה כמחסום המפתח נגד טרור וקיצוניות דתית. למרות כך, בעשותה זאת, היא נמנעה מסממני הדמוקרטיה ושלטון החוק לטובת סמכותיות. זכויות האדם הבסיסיות של חופש הביטוי, חופש ההתכנסות והזכות למשפט הוגן נשחקו באופן שיטתי. מצרים היא צד באמנות יסוד של המשפט הבינלאומי כגון האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות (1976), האמנה בדבר ביעור כל צורות האפליה נגד נשים (1981) והאמנה נגד עינויים (1987). לפיכך, כל סמכות המופעלת כלפי אזרחים מצריים צריכה להיעשות באופן המקיים את זכויות האדם כדבר מקודש ובהתאמה לחובות המשפטיות הבינלאומיות שלהם.