עובדות בשטחשבת 08/09/2018

כיהודי ובן לדור ה-Y, ראיתי את עצמי כבעל ידע רב לגבי המצב במזרח התיכון, במיוחד לגבי ישראל. למדתי את פרטי הסכסוך בקולג' וסיימתי עם תואר בלימודי המזרח התיכון. האמנתי שאני מחזיק בהשקפה מדויקת, המבוססת על מידע שהאמנתי כי מגיע ממגוון רחב של מקורות. עם זאת, כשהצטרפתי למכון ירושלים לצדק, הבנתי שחלק גדול מהתמונה היה חסר ושעדיין היה לי הרבה מה ללמוד. ההטיה האנטי-ישראלית בתקשורת המערבית התבהרה לא רק במונחים של אופן הצגתם של הצדדים השונים בסכסוך, אלא בעיקר בכל הנוגע למידע שהוסתר מן הציבור.

תנועת ה- BDSמנסה לנצל את זרימת המידע הזו לטובתה. מנהיגי ה-BDS רוצים שתאמינו כי הדרך היחידה לשים קץ לסבלם של תושבי האזור היא להחרים את ישראל. באופן נוח, התנועה מתעלמת מכל מידע שמשקף בצורה שלילית את הפלסטינים וממשלתם. ומצד שני, היא מתעלמת מעובדות המשקפות באופן חיובי את ישראל. הגיעה השעה שהמידע יזרום בצורה חופשית יותר על מנת שאנשים יבינו את המצב האמיתי בשטח. עם עובדות מעוותות מגיעות דעות מעוותות שאינן עושות דבר כדי לקדם דיאלוג ולטפח שלום.

אחד הפרויקטים הראשונים שלי דרש ממני לחקור את ההבדל ברמת החיים בין נשים ערביות-ישראליות לבין נשים במדינות ערביות ברחבי האזור. נודע לי כי בעוד שבישראל יש חוק שקובע כי אונס – כולל עבירות אונס בין בני זוג- הוא פשע שהענישה עליו יכולה להגיע עד ל-16 שנות מאסר, ברשות הפלסטינית אדם רשאי להימנע מתביעה בגין אונס או תקיפה מינית אם הוא מתחתן עם קורבנו, באמצעות חוק "התחתני-עם-האנס-שלך". בעוד שברחובות ישראל אפשר ללכת ולראות נשים ערביות עושות כרצונן, בעזה על נשים נאסרות פעולות כמו עישון נרגילה בפומבי או השתתפות במרתון עזה. אני המום מהשתיקה של העולם בנוגע לחוקים אלה המכוונים כלפי נשים בעולם הערבי. עם זאת, האו"ם מקדיש זמן רב לגינוי ישראל עקב יחסה לנשים. לאור התמקדות מוגברת בזכויות הנשים, הגיע הזמן שהנשים שבשליטת הרשות הפלסטינית וחמאס יזכו לאותה תשומת לב ותמיכה מצד הקהילה הבינלאומית.

הפרויקטים הבאים שלי התמקדו בתנועת ה-BDS, משהו שלמרבה המזל היה לי מעט אינטראקציה איתו בקמפוס שלי. שמעתי סיפורים על התנועה ועל הצלחותיה בשכנוע אנשים לגבי הרשעות לכאורה של ישראל. ה-BDS טוען שישראל מפלה לרעה את הערבים החיים במדינה ומדגישה את ההגבלות החמורות שישראל מטילה על תנועת הפלסטינים. במציאות, ערביי ישראל הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, הן מבחינה אקדמית והן מבחינה מקצועית. ערביי ישראל מכהנים כחברי כנסת, הן במפלגות ערביות והן במפלגות לא ערביות, ומהווים 16.1% מכלל הסטודנטים באוניברסיטאות ישראליות. בנוסף, אזרחי ישראל הערבים נהנים משוויון זכויות על פי החוק, בדיוק כמו היהודים. בנוגע ל"הגבלת התנועה" כביכול, האשימו אנשים את גדר הביטחון, שנבנתה (והצליחה) בכוונה למנוע פיגועי טרור. ואף למרות הגדר, יותר מ-100 אלף פלסטינים נכנסים לישראל מדי יום לעבודה. עובדות אלה מוכיחות כי הטענות לגבי אפליה מוגזמות באופן דרמטי, באות לשרת אג'נדה שקרית ולא עומדות במבחן המציאות.

כשהייתי בארצות הברית וקראתי על האזור, נראה שכל תקרית קטנה שמתרחשת בישראל תופיע בחזית העמוד. התקשורת אוהבת להצביע על פגמיה של ישראל, תוך הדגשת כל מקרה שבעזרתו ניתן להציג את ישראל כמדינה שמתעללת בפלסטינים או באזרחיה הערבים. מה שנעדר הייתה בחינה דומה של גורמי השלטון הפלסטינים. בעוד שהתקשורת מדווחת, אם כי לעיתים רחוקות, על התעללות חמאס באזרחיה בעזה, הרשות הפלסטינית אינה מקבלת כל גינוי, תוך התעלמות משחיתות שרווחת בה ומפגיעה באזרחיה. במציאות, חמאס גונב חשמל מאזרחיו ומעודד את פעיליו להרוג את בני משפחתם, במקרה שחמאס חושד כי הם מסייעים לישראל. במקביל, הרשות הפלסטינית פועלת כדי להשתיק כל מחלוקת וביקורת, מענה עיתונאים וגורמים אחרים המנסים לדבר על פשעיה של הממשלה. בנוסף, נשמע רק לעתים רחוקות על כך שהרשות הפלסטינית משלמת משכורת חודשית למשפחות של מחבלים. אלו רק חלק מההתעללויות הרבות המתרחשות ברצועת עזה ובגדה המערבית, שהתקשורת המערבית כושלת לסקר במידה סבירה.

מדוע מקרים אלה אינם מוכרים בקרב עמיתי? היכן הזעם של אנשים הטוענים כי הם דואגים לזכויות אדם?

תנועת ה-BDS מנסה לשנות את הנרטיב ולעוות את העובדות בשטח. הם מקווים כי הסיקור התקשורתי החסר של המצב ישפיע על אנשים, יצור אצלם תפיסה שלילית לגבי ישראל ויגרום להם להאשים את ישראל בסכסוך. הדבר מחייב אותנו לערוך מחקר משלנו כדי להבין את המצב לאשורו. מסיבה זו, אנחנו לא נותנים לתנועת ה-BDS להכתיב את הנרטיב, כי היא  תהפוך אותו לכזה שמלא בשנאה ובשקרים.